ג'אנק פוד, מישהו עוד אוכל את זה?

אני מבינה שפעם היתה תקופה בה ג'אנק פוד היה באופנה. מכל פינה ראינו מסעדות של מזון מהיר מציעות ומפתות את עוברי האורח בכל מיני מנות שלא ברור מה המקור שלהן במחירי ריצפה. משפחות היו יושבות סביב השולחנות במקומות האלה ובולסות בלי סוף כל מיני ארוחות ילדים.
אולי בגלל שלמשפחה שלנו יש יחסית תודעת בריאות גבוהה, המקומות האלה איכשהו הצליחו לצאת מהראדר שלנו.
זה לא שאנחנו לא אוכלים ג'אנק בכלל, אבל רוב הג'אנק שלנו בדרך כלל מסתכם בקינוחים באיכות גבוהה במסעדות כמו עוגת שוקולד טעימה או פנקייק, וגם זה נדיר.
אנחנו דווקא מאוד אוהבים מה שנקרא "אוכל רחוב" או אוכל פשוט, אבל דואגים להכין אותו בבית. את הפלאפלים אנחנו דואגים להכין טריים ובתנור (לא מטגנים), מכינים טורטיות מקמח מלא עם טופו ומלא ירקות, ואוכלים המון מוקפצים וסושי שגלגלנו לבד.
אבל פתאום יצא לי לראות בכמה הזדמנויות סניפים של רשתות אוכל מהיר שמפוצצות בלקוחות ואני תוהה למה.
למה אנשים מוכנים לעשות את זה לגוף שלהם, לילדים שלהם, לסביבה. למה הם לא יכולים לחצות את הכביש בשביל לקבל אופציה בריאה והגיונית יותר. אני מבינה שהרבה פעמים האוכל הזה זול וזמין, אבל אני באמת חושבת שעדיף להוריד את כמות היציאות לחצי ובפעמים שיוצאים להנות מאוכל איכותי. זו לא חייבת להיות מסעדת פאר, מספיק שהילדים יאכלו פסטה ברוטב עגבניות וישתו מיץ תפוזים סחוט טרי במקום לאכול גוש בצק מעובד וישתו סוכר.
אפשרות מדהימה היא לקחת את הילדים לשתות שייק, אנשים מתייחסים לזה כמן ארוחת ביניים, אבל שייק גדול עם בננות זה משהו שיכול להחזיק אפילו מבוגר מרוצה לכמה שעות. עשיתי את זה עם אחיינים שלי כמה פעמים והיה תענוג אמיתי.
הבחירה בידיים שלכם כמבוגרים, תעשו את הבחירות החכמות.

מתכון לאסון

סיפור שהיה:
אני ובן זוגי (שיחיה) הלכנו להסתובב ביום שישי בים. בשלב מסויים תקף אותנו רעב מטורף והבנו שאנחנו לא נספיק להגיע הביתה ולבשל לפני שנתפגר מרעב. החלטנו לעשות עצירה לסלט, למלא קצת את הבטן ואז לנסוע הביתה רגועים ולבשל יחד משהו כיפי מהספר מתכונים שלנו.
בעיקרון היינו בדרך למקום הקבוע שלנו, אבל פגשנו בדרך מסעדה חדשה שנראתה מבטיחה מבחוץ, עמדנו והסתכלנו על התפריט.
אני מודה, שנינו מאוד בררנים אפילו כשזה נוגע לסלט שלנו. הוא לא אוהב את כל הירקות, אני אוהבת אותם בצורה מסויימת. הבנו שכנראה הסלט שלהם לא עומד בדרישות וחשבנו להמשיך למקום הקבוע שלנו. אלא מה, פתאום נגשה אלינו 'בעלת הבית' ואמרה שאם אנחנו לא מוצאים משהו שמוצא חן בעיננו, היא מוכנה לעשות שינויים.
קנתה אותנו.
נכנסנו, התיישבנו, הזמנו.
חצי שעה מאוחר יותר ועדיין הסלטים שלנו לא מגיעים. שאלנו מה קורה ובתגובה נגשה אלינו אחראית המשמרת, אמרה שהיה קצת בלאגן עם ההזמנה שלנו במטבח, שהיא תפצה אותנו ושכמובן הסלטים יצאו בקרוב.
10 דקות מאוחר יותר והגיעו סלטים עם רכיבים שלא הזמנו ושלא מופיעים בתפריט.
40 דקות ישבנו במסעדה וחיכינו לסלט. המסעדה היתה כמעט ריקה מאדם (עומס\לחץ לא תירוץ מתקבל) ובסופו של דבר אנחנו מקבלים משהו שלא הזמנו. גב הגמלים נשבר והחלטנו לעזוב. 40 דקות! לא מדובר על איזה פנקייק מסובך או עוגת שוקולד אפויה במקום, סך הכל חסה, מלפפון, עגבניה וגמבה. 40 דקות!

הסיבה לכך שהחלטתי הפעם לא לנקוט בשמות, היא שאני חושבת שלמקום הזה יש פוטנציאל אדיר שאני לא רוצה להרוס. אני חושבת שיש בו נשמה שהבעלים מביאה בכל הכוח ושרוב הבעיה היא סביב התקשורת וההתנהלות. אני מקווה שבמשך הזמן המקום הזה ישגשג כי באמת חסרים מקומות עם מנהלים אכפתיים שקשובים ללקוחות, אני יכולה לספור את כמות המקומות האלה על כף יד אחת.

אוכל הודי מהמם

אוכל הודי זה מבחינתי אווירה. זו אחת הסיבות שאני לא אוהבת בישולים של אוכל הודי בבית (גם כי אין את האווירה וגם כי הריח של התבלינים נתקע לי בחלל המטבח למשך ימים ולא תמיד בא לי על זה). מה שכן, אני מאוד אוהבת לצאת לאכול אוכל הודי בחוץ. יצא לי להתקל בכל מיני מסעדות שאין שום קשר בין המנות שהם מגישים לבין האווירה ואני חושבת שזו בעיה רצינית.
אם המקום לא מוכר לי את האוכל, האוכל לא מוכר לי את המקום, יש לי איזשהו קצר במוח שיגרום לי לא לחזור לשם.
לשמחתי יצא לי להכיר השבוע מקום שאיפשר לי להרגיש לכמה רגעים כאילו חזרתי להודו.
אני וחברה הסתובבנו בפורים בדרום תל אביב, היו כמה מסיבות רחוב משובחות שלא רצינו לפספס. מסיבות בדרך כלל מביאות שפע של אנרגיה, ריקודים, מבטים, פיטפוטים. כל אלו השאירו אותנו די רעבות בסוף הערב.
אני דווקא חשבתי על סושי, חברה שלי היתה בכיוון של הודי. החלטתי לזרום איתה, לא כל יום פורים (והיא היתה מחופשת להודית, אז הבנתי את הצורך).
בכל מקרה, כך מצאתי את עצמי ברחוב שוקן, נהנית לי ב"24 רופי". ב24 רופי יש תחושה של קהילה, עושה רושם שהעובדים הם חברים ושהרבה מהלקוחות הם לקוחות חוזרים. עבורי לפחות זה כבר אומר רבות על המקום.
התפריט משלב ארוחות הודיות די בסיסיות, טאלי, סמוסה, מסאלה דוסה וכו'. השוס בעיניי היה המומו המעולה שלהם, ממולא בירקות וטופו והגרסה של הירקות ותרד. הרבה זמן לא טעמתי מומו מוצלח שכזה.
אני בהחלט חושבת שהאווירה במקום לא מתאימה לכל אחד, אבל אם אתם רוצים לחוות קצת הודו, גם בפה וגם בעיניים, זה המקום בשבילכם. 

אוכל של העידן החדש

חברים שלי צוחקים עליי שאני זוכרת מקומות לפני המסעדות והאוכל שאכלתי. אני יכולה להגיד: "אני לא אוהבת את צפת, הייתי שם במסעדה נוראית לפני כמה שנים". מה לעשות, יש לי חיבור ישיר בין הרגשות והקיבה.
בכל מקרה, רעננה היא אחת מאותם המקומות שלא אהבתי מהסיבה הזאת בדיוק. בכל הפעמים שיצא לי לבקר ולאכול בעיר הזאת התאכזבתי. לא מצאתי בה שום דבר מיוחד שאני לא יכולה למצוא בעיר אחרת, שום אופי.
למרות זאת החלטתי לזרום עם הדייט שלי ליום האהבה למסעדה חדשה ברעננה בשם "לודנס". הוא הבטיח לי קינוח בחינם ואני התעלמתי מהקושי במערכת היחסים שלי עם העיר וגם מהשם המוזר של המסעדה והחלטתי ללכת על זה.
באופן מפתיע, גיליתי שהוא לקח אותי למסעדה חדשה וטבעונית. זה אומר שאין בתפריט שום דבר מעוף, בשר, ביצים, דגים, חלב או אפילו דבש.
אמרתי לו: "בשורה התחתונה, אנחנו הולכים לשתות מיץ עשב חיטה ולאכול חסה?"
אבל הסתבר שההקנטה שלי היתה הכי רחוקה מהמציאות שאפשר, מדובר על מסעדה עם תפריט מאוד עשיר, החל מסלטים, מנות עיקריות ועד קינוחים מדהימים (ואכן קיבלנו קינוח חינם). אני זללתי שם בוריטו עם סייטן (לא השטן, איזה תוצר של חיטה) והיה שמימי.
אין ספק שאני אגיע למקום הזה שוב בשביל לטעום מנות נוספות בתפריט (ותודו ללודנס שגרמו לי לשלום עם רעננה).
כל העניין הזה גרם לי לחשוב על כך שמסעדות צמחוניות וטבעוניות מתפשטות לאחרונה בכל הארץ וכל חובב בישולים או גרגרן יכול לשים לב שזה משהו שנכנס לאט לאט למיינסטרים. אני מאוד שמחה על כך עבור החברים הטבעונים שלי ואני חושבת שמדובר על מזון של העידן החדש (אני עדיין לא שם, אבל אולי בהמשך).

פלורנטין ואוכל

לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מחברה טובה שרצתה לצאת איתי לבלות בערב. החלטנו לצאת לפלורנטין שהוא כמובן מרכז הצעירים המדליק ביותר שיש לתל אביב להציע בימים אלו. מדובר על ריכוז מאוד גבוה של אנשים צעירים, פאבים, אלכוהול ואוכל. מה יכול להיות יותר טוב מזה? בסופו של דבר החלטנו ללכת לבר- מסעדה בשם 'הבר קיימא'. עוד לא הייתי שם, אבל הרבה חברים המליצו לי והחלטתי לבדוק את המקום בעצמי. 

בסך הכל מדובר על אחת המסעדות  החמודות שנתקלתי בהן. אווירה מקסימה ואפילו הצלחתי להוציא מהמטבח שלהם כמה מתכונים שנראים לי מאוד מוצלחים ואני מתכוונת לנסות אותם בקרוב. 

הבר קיימא קם על רקע המחאה החברתית, מדובר על קואופרטיב, טבעוני, ששם לעצמו למטרה לאפשר לחברים שלו וגם לאנשים אקראיים להנות מאוכל ושתייה במחירים הגיוניים.

הם אכן עומדים במשימה ומדובר על תפריט עשיר וזול שמאפשר גם לסטודנטים שביננו להנות מבירה טובה והמבורגר.

אומנם החוש האסטטי שלי טוען שהם היו יכולים לעשות עבודה הרבה יותר מוצלחת מבחינת הרמת גימור של המקום, אבל לאור העובדה שהם שיפצו אותו בעצמם (ובעזרה קלה של מתנדבים ובעלי מקצוע), אני מוכנה לשמור את הביקורת הזאת לעצמי ולהנות מאוד מנות כמו טורטיית שווארמה צמחונית.

מעל הבר קיימא יש מרכז בשם "מקום לשבט" שמקיימים בו פעילויות שונות כמו שיעורי יוגה מוזלים והופעות. אז אם בא לכם לשלב הופעה, הרצאה, שיעור יוגה וארוחה, אני חושבת שזה יהיה מצויין. 

טוב שיש ביננו אנשים צעירים שלוקחים על עצמם יוזמות מקסימות שכאלה (הרי בואו נודה בזה, רובנו עסוקים ביותר קיטורים ופחות בעשייה) ואני אשמח לראות עוד סניפים של המקום בערים אחרות או במקומות אחרים ברחבי העיר.

גלידה של חורף

אני מבינה שלאכול גלידה בקיץ זה יותר אופנתי, אבל אני חושבת שהרבה יותר מגניב וחדשני לאכול גלידה דווקא בקיץ.
הנה כמה סיבות טובות:
1. אין הרבה אנשים שנכנסים לגלידריות בחורף, מה שאומר שהמוכרים לא עומדים בפני לחץ והם בדרך כלל הרבה יותר סבלניים וחייכנים.
2. בחורף הגלידה לא נוטפת. תמיד בקיץ אני מרגישה שאני באיזשהו מירוץ נגד השעון, מנסה ללקק מכל פינה אפשרית בשביל למנוע מהיד שלי להתלכלך.
3. תחושת הקור. אני חושבת שחלק מהחוויה של הגלידה זו התחושה שהבפנים שלו הופך להיות מערת נטיפים.
כשאני אוכלת גלידה בקיץ אז אני במקרה הטוב מפשירה, במקרה הרע עדיין חם לי.

כך מצאתי את עצמי שבוע שעבר נהנת בגלידריה שנקראת סיציליאנית ונמצאת באבן גבירול. אני יודעת שלסיציליאנית יש סניפים נוספים במרכז, אבל לא ביקרתי בהם כך שאני לא יכולה לתת את חוות דעתי.
בסך הכל מדובר על גלידריה מקסימה, ניחוח של חו"ל זועק מכל עבר ויש שפע של גלידות שאפשר רק לחלום עליהן.
אי אפשר להשוות גלידה של מסעדות  לגלידה שקונים בגלידריה. אני לא יודעת אם העניין טמון במתכונים, בטריות או פשוט ברמת המקצועיות.
מה שאהבתי בסיציליאנית הוא שני דברים עיקריים, האחד הוא שיש להם מקרר שלם עם גלידות סויה עבור אנשים שרגישים לחלב או בוחרים לא לאכול אותו מסיבות מוסריות והשני הוא שיש להם מקרר עם כל מיני עוגות וקינוחים שונים ומפנקים.
אני נהנתי מגלידת סויה אגוזים ואני בהחלט מכתירה את הסיציליאנית בתור אחת הגלידריות המעולות שיצא לי לבקר בהן. מה שכן, הם חייבים להגדיל את התא שירותים, היה לי מאוד צפוף ולא נוח. מזלם שהגלידה המעולה שלהם מפצה על הכל.

ים, מסעדה, מתכון

הסוף שבוע האחרון היה כל כך מלא בשמש קורנת, שלא יכולתי לוותר עליה ולהשאר במיטה. החלטתי לעשות טיול ברחבי תל אביב. 

מבחינתי אין דבר כזה טיול שלא כולל בתוכו איזושהי חוויה קולנרית. זה יכול להיות קטיף או ביקור במסעדה, אבל אוכל מרשים חייב להיות שם. 

כך מצאתי את עצמי מחפשת מסעדות בתל אביב שפתוחות בשבת. באופן מפתיע המגוון לא כל כך עשיר, אני הייתי בטוחה שרוב המסעדות בתל אביב פתוחות בשבת, אבל זה רחוק מהמציאות. אני בטוחה שיש הרבה יותר מסעדות שפתוחות בתל אביב מאשר במקומות אחרים בארץ, אבל המצב עדיין לא אידיאלי לטעמי.

בכל מקרה, אחרי שהבנתי שאני הולכת להנות מהים עם חברה (בכל זאת, שמש כזאת בינואר אי אפשר למצוא כל יום), חיפשתי מסעדה טובה באיזור. 

בסופו של דבר החלטנו לקפוץ לפרידה הכט, שנמצאת בבן יהודה, ממש באיזור שבו התפלשנו בחול. ארזנו לנו כמה ג'חנונים ויצאנו חזרה הביתה. 

אולי אני אכתוב יום אחד יותר בהרחבה על המסעדה של פרידה, אבל אני אגיד בקיצור שהאוכל מדהים והצוות כל כך מקסים שהחיוכים עפים שם לכל עבר.

אחרי שהגענו הביתה, החלטתי שזה קצת סתמי להניח על השולחן ג'חנון עם רסק והתחלתי להכין סלט גזר שלדעתי משתלב מעולה, אבל חברה שלי חלקה עליי (היא טוענת שלשלב את חסימת העורקים של הג'חנון עם ירקות זה לא פחות ממחדל שהורס את כל ההנאה והחלקלקות השומנית). 

מאוד נהנתי, אבל בסופו של היום נזכרתי שבעצם זה היה ט"ו בשבט וקצת הצטערתי שלא יצא לי להכין את אחד המתכוני פירות יבשים המוצלחים שלי, אולי אני אתעלם מהפספוס הזה ואכין השבוע בכל זאת משהו בסגנון החג.

חג שמח!